השמש(ייה) של סבילייה
זהו פוסט
ראשון בסדרת הפוסטים "מקומות שאהבנו", נביא כאן התרשמויות שלנו ממקומות
בארץ ובחול על חנויות, מסעדות, בתי קפה, ככרות או סתם פינות רחוב
שהשאירו בנו חותם וגרמו לנו לעצור ולחשוב כי הרי זו אומנות, בעיניי לפחות - חיתוך
פריים שגורם לי לעצור ולחשוב.
אשמח
לשתף אתכם באחת החוויות שחוויתי עם בעלי בספרד.
המקום סביליה, אנחנו מותשים אחרי שנסענו את כל הדרך מפורטוגל, אך למרות שהגענו למלון באפיסת כוחות ,החלטנו לצאת מהחדר ולתת לסביליה צ'אנס .
אוייי, סביליה, סביליה .....
אני חייבת להגיד שמכל הערים האירופאיות שבנויות על אותה הנוסחה זאת מעט שונה, אולי זה האנשים, ההשפעות המוסלמיות, או הפרופורציות. משהו בעיר הזאת גרם לנו להרגיש בבית.
תחושת נינוחות, אפילו שייכות.
דרך הסמטאות הצרות, דרך ההתרחשות הבלתי פוסקת, עוד ככר קטנה ועוד טאפאס באר עם חברה' שרואים את המשחק, ופתאום ביציאה מאחת הסמטאות הרמתי את הראש וראיתי את זה.
האמת ראיתי רק את ה"זנב".
עם כל צעד קדימה גיליתי עוד חתיכה של הקונסטרוקציה הענקית והמרשימה. זה היה תהליך גילוי וחקירה, כשיצאנו לכיכר ועמדנו מול ה"דג" הענק הזה, משהו בשנינו השתחרר, העיפות עברה כאילו לא הייתה.
מטרפול פראסול - בתרגום מהיר, שמשיה, זהו מבנה שהוקם ב2011 בחניון נטוש באזור שהיה שוק בעבר והוא מתנשא לגובה של 30 מטר. במבט מלמעלה הוא נראה כמו שלולית שנשפכה בלב המרקם הסבוך והצפוף של העיר, כמו ואפל אמורפי, אוורירי ומסקרן שגדל כמו פטריות מהכיכר ויוצר שכבה שנייה של התרחשות בעלת טיילת עילית שצופה אל העיר העמוסה ונותנת לה כבוד.
האדריכל הברלינאי יורגן מאייר עומד מאחורי הפראסול, התחיל את דרכו כאומן והשלים תואר לאדריכלות, מתפאר בכך שהמבנה תוכנן בשיטות דיגיטליות חדשניות ושאין בו אף חלק שחוזר על עצמו וכך זכה לתואר מבנה העץ הכי דגול באירופה.
המידע היבש הזה אינו מרשים כמו להיות על הטיילת העילית להסתכל על סביליה כשהיא מחזירה לך מבט.
